. פומביות הדיון במשפט העברי - אפשר גם אחרת

שיטתו של המשפט העברי בנושא פומביות הדיון מהווה שיטה חריגה מכל השיטות המוכרות האחרות. מאחר ששיטתו מתיישבת עם הרעיון העולה מעבודה זו, מצאתי לנכון לעמוד על שיטה זו בקצרה.מושג פומביות הדיון הוא מצומצם מאוד במשפט העברי. לא רק שלא מוזכרת זכות ל אדם זר להיות נוכח בדיונים, אלא אפילו פסק-דין שבו מובעת גם דעת-מיעוט הוא דבר פסול.

וכך אומרת המשנה בסנהדרין: "ומניין לכשייצא (אחד הפוסקים) לא יאמר אני מזכה וחברי מחיבים אבל מה אעשה שחברי רבו עלי. . . על זה נאמר לא תלך רכיל בעמך. . . " כאן מלשון הדברים ניתן להסיק שמדובר בדעת מיעוט,אז על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בדעת הרוב.

הדבר אף נפסק להלכה  אם בעל-דין מבקש שייכתב פסק-דין כותבים לו כך : "בא פלוני לבית דין של פלוני עם פלוני בעל דינו שטענו בכך ויצא זכאי או חייב ונותנים לו. ואין מזכירים שם המזכים ולא שם המחייבים אלא בית דין של פלוני מדבריהם נזדכה פלוני"

 

לדעתי, שיטת המשפט העברי המהווה חריג מבחינת פרסום שמות בפסק-דין היא שיטה רגישה יותר לעלבונו של היחיד. ההקפדה על עילום שמם של בעלי-הדין, העדים וכו' נראית לי כדרך נאותה ויאה לחיקוי.