הקביעה שאין האדם בעלים על גופו, ונפשו אינה קנינו הפרטי עד שיוכל ליטול את נשמתו, או לצוות לאחר לעשות זאת, מובלטת במסכת עבודה זרה המספרת על רבי חנינא בן תרדיון, שכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות, והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על ליבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה. וכשיעצו לו תלמידיו שיפתח פיו ותכנס בו האש כדי שלא יארך סבלו וימות מהרה, השיב להם מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. זאת משום שסבר רבי חנינא בן תרדיון שאסור לעשות פעולה לקרוב מיתת הגוסס גם כשמצטער הרבה בגסיסתו וטוב לו המות.

 

פסק הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו וכו'. וכן נפסק בשו"ע . והיינו מפני שנפש האדם אינו קנינו שלו אלא של הקב"ה. ואם לחבול בעצמו אסור, כל שכן לקרב את מיתתו. ועיין בחתם סופר שלמד מהמעשה של רבי חנינא בן תרדיון שאף אם באו על החולה יסורין הממרקים כל גופו של אדם, מכיון שלא מועילה נתינת רשות של החולה לקרב את מיתתו היות שגם הוא עצמו מוזהר על כך, הרי שאם איבד עצמו לדעת, רוצח הוא, משום שבמיתתו רצח את עצמו. וכן מבואר ברמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש שמוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל הדם לפוטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם, אלא קנין הקב"ה שנאמר ולא תקחו כופר לנפש רוצח. ואין לך דבר שהקפידה התורה עליו כשפיכות דמים וכו.

ובדומה לזה מסביר הרדב"ז את הדין שפסק הרמב"ם, שאין הסנהדרין ממיתין ולא מלקין את המודה בעבירה, לפי שאין נפשו של אדם קנינו אלא קנין הקב"ה, שנאמר (יחזקאל יח) הנפשות לי הנה וכו'. וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו, כך אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה, לפי שאין נפשו קנינו.

ראיה לדבר שלא מועילה נתינת רשות הגוסס לאחר לקרב את מיתתו, ממה שהוכיח דוד המלך את הגר העמלקי, שהרג את שאול ע"פ בקשתו כשגסס, וכדי שלא יתעללו בו פלישתים, ואמר לו "איך לא יראת לשלח ידך לשחת את משיח ה'. דמך על ראשך כי פיך ענה בך לאמר אני מתתי את משיח ה', וצוה לאחד הנערים להמיתו .

וביאר הרלב"ג שאף שהגר העמלקי סיבב לשאול המיתה ברשות שאול והוא זה שנעתר לבקשת שאול, מ"מ צוה דוד להורגו, מפני שזה כהאומר לחבירו חבול בי וחבל בו, כמו שהתבאר בגמרא.

. ואע"פ שלשאול לא היה דין מאבד עצמו לדעת בזה שנפל על חרבו וקירב את מיתתו, כמבואר ברד"ק , והיינו לפי שהיה יודע שאול שסופו למות במלחמה כי כן אמר לו שמואל, ועוד כי ראה שמצאוהו הקשתים ולא יכל היה להמלט מידם, ולכן טוב היה שיהרוג את עצמו מאשר יתעללו בו פלישתים. בכל זאת לא הועילה נתינת רשותו לגר העמלקי לקרב מיתתו מלפוטרו מעונש מוות. נמצאנו למדים שאין רשות לאדם לא רק לכבות את נר ה' נשמת אדם, וליטול את נשמתו, אלא גם לקרב את מיתתו של אדם אסור בעת גסיסתו, ואף לגוסס עצמו אסור לעשות זאת או להורות למישהו שיעשה זאת, כפי שמבואר בספר חסידים , שאם הגוסס אומר שאינו יכול למות עד שישימוהו במקום אחר, אל יזיזוהו משם.