1.מהם המקרים שבהם אפשר על פי חוק לכפות טיפול רפואי על מטופל?

2. מי רשאי על פי חוק להורות על טיפול רפואי בכפייה במקרים אלה?

זכות האדם על גופו היא זכות ראשונה במעלה, הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: "אי פוגעי בחייו, ביצוע פעולה רפואית בגופו של אד ללא הסכמתו מנוגדת לחוק. 2 בגופו, או בכבודו של אד באשר הוא אד". כפייה היא שלילת חופש, ומה 3 פעולה כזאת מוגדרת בחוק כתקיפה – ה במישור הפלילי וה על פי דיני הנזיקי.שמכשיר את הבדיקה או את ההתערבות הרפואית הוא מת ההסכמה מדעת על ידי המטופל. למעשה בכל מפגש 4 בחדר רופא המטופל נות את הסכמתו שהרופא "'יתקו' ויבצע את מלאכתו".

חוק זכויות החולה, התשנ"ו1996 מתייחס לכלל הפונים לטיפול רפואי  ואמור לכאורה להסדיר את סוגיית האשפוז והטיפול הרפואי הכפוי בבית חולים כללי.  – החוק מדגיש אוטונומיה במקום פטרנליזם ומערכת של  יחסים שוויוניית. חברתית – החוק בא להגן על זכויות החולה כלקוח של שירותי הבריאות".

ככלל אפשר לחלק את המקרים שבהם נבחנת האפשרות של טיפול רפואי בלא הסכמת החולה לשני סוגים:

1. מקרים שבהם החולה אינו נותן את הסכמתו המפורשת.

2. מקרים שבהם החולה מסרב לטיפול באופן פעיל .

 

המקרי שבה החולה אינו נות את הסכמתו המפורשת לקבלת הטיפול נדוני בסעי 1)15) ובסעי 3)15) לחוק זכויות החולה. סעי 1)15), המגדיר את התנאי שבה אפשר לתת טיפול רפואי, "לרבות פעולות איבחו רפואי, טיפול רפואי מונע, טיפול פסיכולוגי או טיפול סיעודי",12 שאינו טיפול דחו ושאינו במצב חירו רפואי דווקא ללא קבלת הסכמה מדעת של המטופל, אינו עומד במרכז הדיו שלנו. דוגמה למקרה כזה היא חולה דמנטי שבגלל מצבו הרפואי אינו מתקשר ע הסביבה, ולפיכ אינו מסוגל לתת הסכמה מדעת לביצוע הטיפולי הרפואיי הבסיסיי ביותר. במקרי הנוגעי לסעי זה המטופל נתפס מלכתחילה כמי שאינו כשיר לקבל החלטות הנוגעות לגופו ולחייו, ונדרשת אפוא התערבות הסביבה. הדעת נותנת כי במצבי כאלה התערבות הסביבה (משפחה, מטפלי) בחייו ובפרטיותו גולשת הרבה מעבר להתערבויות רפואיות, עד לצרכיו הבסיסיי ביותר (היגיינה, תזונה וכו'). במקרי אלה המופקד על בריאותו של המטופל הוא זה שנתפס כדורש טובתו – האפוטרופוס או בא כוחו של המטופל. בהיעדר, ובידיעה שה או המטופל אינ מתנגדי, הרופאי רשאי להעניק טיפול ללא קבלת הסכמה מדעת. בסעי 3)15) לחוק זכויות החולה נקבע שבנסיבות של "מצב חירו רפואי" (סכנה מידית לחיי או לנכות חמורה ובלתי הפיכה) מותר לתת טיפול רפואי דחו ג ללא קבלת הסכמה מפורשת מהמטופל. דוגמה לכ היא מצב שבו מטופל הסובל מאנצפליטיס חריפה או מפגיעת ראש טראומטית מובא לחדר מיו כשהוא מחוסר הכרה ויש לבצע בו פעולות חירו. במקרי כגו אלה, וא מדובר בפעולה פולשנית (ניתוח, צנתור וכד') המחייבת מת הסכמה בכתב, דרושה חתימה של שלושה רופאי המאשרת את דחיפות הפעולה, טר ביצועה. ראוי לציי שבמקרי של סעיפי 1)15) ו 3)15) ההנחה המובלעת היא שיש הסכמה משתמעת של המטופל או שהיה נות את הסכמתו אילו היה במצב המאפשר זאת (וזאת בניגוד לסעי 2)15), העוסק בסיטואציה שונה בתכלית, ובו נדו להל). סעיפי אלה אינ יוצרי קונפליקט של ממש בי ער האוטונומיה של המטופל לחובת החברה להג עליו

 

סעי 2)15) לחוק זכויות החולה עוסק בתנאי שבה אפשר לכפות טיפול רפואי על מטופל המתנגד לכ באופ פעיל בנסיבות שנשקפת לו סכנה חמורה – סכנת חיי או סכנה שתיגר לו נכות חמורה ובלתי הפיכה א לא יינת לו טיפול רפואי. במקרי אלה החוק מתיר לנו לטפל בניגוד לרצונו המפורש של המטופל רק א ועדת האתיקה של בית החולי אישרה את מת הטיפול, ובלבד שחבריה השתכנעו כי התקיימו כל התנאי האלה: א. נמסר למטופל מידע כנדרש לקבלת הסכמה מדעת. ב. צפוי שהטיפול הרפואי ישפר במידה ניכרת את מצבו הרפואי של המטופל. ג. יש יסוד סביר להניח שלאחר מת הטיפול הרפואי יית המטופל הסכמתו למפרע. יש לשי לב כי החריג שיצר המחוקק הישראלי ואשר מאפשר, בתנאי מסוימי, כפיית טיפול למרות התנגדות ידועה של המטופל, מוגבל רק למצבי "סכנה חמורה". בקשר לכ מעיר עו"ד יצחק לוי: "המחוקק הכריע, אפוא, בי שני אינטרסי המוגני על פי חוק יסוד: כבוד האד וחירותו... וקבע כי קדושת החיי ושלמות הגו גוברות על האוטונומיה של מטופל אשר נשקפת לו 'סכנה חמורה', ובלבד שהתקיימו בו כל התנאי הנ"ל, לדעת ועדת האתיקה".13 דוגמה לכ היא חולה שחלו אצלו שינויי התנהגותיי על רקע איספיקת כבד או שימוש בסמי, ושמגיע למיו במצב שבו נשקפת לו סכנה חמורה (פגיעה בתפקוד הכליה או החמרה של סוכרת). החולה מסרב להתאשפז ולקבל טיפול, והצורך בכינוס ועדת האתיקה נובע מהקושי של הרופאים לקבוע אם סירובו לקבלת טיפול קשור למחלתו ועד כמה הוא כשיר באותה עת להחליט החלטות הנוגעות לחייו ולגופו.