במקריo הנוגעיo לסעי 15.2 לחוק זכויות החולה החוק מאפשר לקבל החלטה הנוגדת את רצונו המוצהר של המטופל, הווה אומר חרף התנגדותו לטיפול או לאשפוז המוצע לו.

תפקיד ועדת האתיקה במקרים אלה הוא לוודא שהטיפול המוצע אכן צפוי לשפר במידה ניכרת את מצבו של המטופל ולבחון את ההנחה שבעתיד המטופל יפרש את הסיטואציה הרפואית ואת השלכותיה פירוש שונה וייתן את הסכמתו למפרע.

 

דומה כי הקושי העיקרי ביישום  הדרישות המצטברות של ס' 2)15) הוא דווקא בתנאי השלישי, שלפיו יש יסוד סביר להניח שלאחר מתן הטיפול ייתן המטופל את הסכמתו למפרע.

 

מהם הכלים לקבוע קביעה שכזו? תנאי שכזה מניח, במובלע, כי סירובו של המטופל לטיפול מלכתחילה אינו רציונלי, וכי בדיעבד הוא "יתעשת" והשיקולים הרציונליים יניעו אותו לשנות את דעתו ולתת הסכמה שכזו בדיעבד. אול ההנחה שהשיקולים של מטופל במתן ההסכמה הם שיקולים רציונליים לחלוטין היא כמובן הנחה לא הכרחית

 

בעיה מיוחדת צפויה להתעורר במטופלים שלהם ליקוי קבוע, כגו דמנצייה,מחלה הפוגעת בזכרון והתפקוד המוח. במקרים כאלה נתקשה לקבוע שהמטופל צפוי לשנות את דעתו לאחר הטיפול ולתת את הסכמתו למפרע.

 

• התנאי השלישי האמור למתן אישורה של ועדת האתיקה לטיפול בניגוד להתנגדות המטופל לפי ס' 2)15)(ג) הוא אפוא קשה ובעייתי, ולא ברור כיצד עלינו להתמודד עמו ומתי יש לקבוע שהוא מתקיים. קושי אחר במימוש סעיף 2)15) נובע מכך שכינוס ועדת האתיקה, שהיא גוף רב משתתפים, אינו מתאפשר בהתראה קצרה.

 

יש להניח כי הצורך לשקול טיפול כפוי בבית חולים כללי, אשר לפי ס' 2)15) לחוק מוגבל למצבים של סכנה חמורה, אינו מאפשר בדרך כלל המתנות ממושכות לכינוס ולהחלטה בוועדת האתיקה.

אמנם סעיף 24(ג) לחוק זכויות החולה מאפשר לפנות לבית המשפט המחוזי כשיש צורך בהכרעה דחופה ואי אפשר לכנס את ועדת האתיקה בדחיפות הנדרשת. אול התוצאה המעשית מכך היא שבמרבית המצבים של סכנה חמורה המצריכים דיון בסוגיה של טיפול כפוי, המתעוררים בעבודת בית חולים כללי, עלולה ההכרעה להינטל מוועדת האתיקה ולעבור לשופט יחיד בבית המשפט (כפי שהיה בפועל לפני חקיקת חוק זכויות החולה), ובמצב כזה יתרוקן מתוכן עיקר ה"חידוש" בנושא זה בחוק זכויות החולה.

 

 

כאמור, גם במקרה שבו ועדת האתיקה בכל זאת תתכנס, צפויים לה קשיים לא מבוטלים– מחד הקושי לקבוע שכל התנאים המצוינים בחוק מתקיימי,ם ובעיקר סעיף קטן ג', ומאידך משעה שהמטופל יוצא מכלל "סכנה חמורה", ספק אם בכוחה של הוועדה להמשיך ולכפות עליו את מגוון הבדיקות והטיפולי שהוא נדרש לה על פי חוות דעת של הרופאי

 

דעתי האישית לסיכום:

 

סיכוי טיפול רפואי בכפייה, ובייחוד כאשר המטופל מתנגד לו באופן פעיל, מעמת אותנו עם דילמה אתית מורכבת אשר במרכזה המתח בין שני עקרונות בסיסיים כפי שהם מנוסחים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו:

זכותו של אדם על גופו מחד וזכותו להגנה (על ידי החברה) מאידך. מתח זה, מסתבר, לא פג גם בחקיקת חוק זכויות החולה.

איני סבור שאפשר לצפות שייחקק חוק שייצור ודאות מוחלטת וייתן פתרון  לכל הסיטואציות המגוונות והמורכבות המתעוררות במטופלים המתנגדים לטיפול.

הקונפליקט שעלול להיגרם בין ערך קדושת החיים לערך האוטונומיה וזכות השליטה של המטופל על גופו וחייו והמתח המתמיד בין הערכים הללו יביאו לידי כך שתמיד יהיה צורך להתמודד עם הבעיה, ותמיד יהיו מקרי גבול ומקרים שבהם ההחלטה אינה טריוויאלית ואינה ברורה מאליה. במצב דברים זה אני סבור שטוב שהאחריות להחלטות מסוג זה נלקחה מהצוות הרפואי ונמסרה לוועדת אתיקה. אפשר כמובן להסיר את האפשרות של כפיית טיפול רפואי מספר החוקים, להעניק למטופל זכות מוחלטת על גופו וכך להתקרב למצב הענייניo השורר בארצות הברית, או לחלופין לחזור לשיטה הישנה של פטרונות מוחלטת, שלפיה המטפל מחליט מהי טובת המטופל בלי להתחשב ברצונו של המטופל. נראה כי פתרונות אלה, ככל שהם לכאורה "פשוטים" (שלא לומר פשטניים) יותר ומייתרים התלבטויות והליכים משפטיים, כך הם לוקים בהקצנה ובהתעלמות מאחד משני הערכים החשובי שהוזכרו לעיל. בהתחשב בסולם הערכים המקובל כיום בישראל, הרי שיהיה קשה להשלים עם ההעדפת אחד מהערכים הללו באופן מוחלט על פני האחר.

 

ליאור אבן עזרא